Perishah Even HaEzer 120 – פרישה אבן העזר קכ‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

שאין לכתוב הגט אם לא שמע מפי המגרש, ובו י״א סעיפים(א) הַגֵּט, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ; וְאַף אִם שְׁלוּחוֹ כּוֹתְבוֹ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מִשֶּׁל הַבַּעַל; לְכָךְ נָהֲגוּ כְּשֶׁהַבַּעַל מָצוּי, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַסוֹפֵר הַקְּלָף וְהַדְּיוֹ {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הַקֻּלְמוֹס וּשְׁאָר כְּלֵי הַכְּתִיבָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק שֵׁנִי וּבַמָּרְדְּכַי מֵהִלְכוֹת גִּטִּין)} בְּמַתָּנָה, קֹדֶם כְּתִיבָה. וְהַבַּעַל נוֹתֵן שְׂכָרוֹ; וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת עֲגוּנוֹת, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאִשָּׁה תִּתֵּן שְׂכַר הַסוֹפֵר וְהִקְנוּהוּ לַבַּעַל. (ב) גָּזַל נְיָר וְכָתַב בּוֹ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ קֹדֶם יֵאוּשׁ. {הַגָּה: אֲבָל גָּזַל גֵּט, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לוֹ הַסוֹפֵר גֵּט וּגְזָלוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא פָּרַע לוֹ, וְגֵרַשׁ בּוֹ, לָא הָוֵי מְגֹרֶשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף).} (ג) כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִים וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם הַסוֹפֵר צָרִיךְ לְהַכִּירָן (טוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי.} וְהַכָּרָה זוֹ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲפִלּוּ עַל פִּי אִשָּׁה וְקָרוֹב. {הַגָּה: וְצָרִיךְ לְהַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְשֵׁם אֲבִיהֶם, וְכָל שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁלֹשִים יוֹם בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם יוֹתֵר. וְשֵׁם אָבִיו, נָהֲגוּ לִכְתֹּב עַל פִּי עַצְמוֹ (בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם).} וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶן שָׁוִים, אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכֶנּוּ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וִיגָרְשֶׁנָּה עָלָיו. וּבִשְׁעַת הַסַכָּנָה, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים. (ד) לֹא יִכְתְּבֶנּוּ הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ בּוֹ הָעֵדִים, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַבַּעַל לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. {וּלְכַתְּחִלָּה יֹאמַר לַסוֹפֵר לִפְנֵי הָעֵדִים (בְּסֵדֶר הַגֵּט מהר״א מַרְגָּלִיוֹת).} וּכְשֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַבַּעַל, יִכְתְּבוּהוּ הֵם בְּעַצְמָם וְלֹא יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. אֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין: תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, לֹא יֹאמְרוּ לַסוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ לַסוֹפֵר וְיִכְתֹּב וְלָעֵדִים וְיַחְתְּמוּ, לֹא יִכְתֹּב הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו. {הַגָּה: עָבַר וְגֵרְשָׁהּ עַל יְדֵי ״אוֹמֵר אִמְרוּ לַסוֹפֵר וְיִכְתֹּב״ כוּ׳, הָוֵי סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ״ה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ״ן וּבָעַל הַתְרוּמָה וּסְמַ״ג וְהַמָּרְדְּכַי וְכָל בּוֹ).} (ה) אֲפִלּוּ כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ לַסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב וְלָעֵדִים שֶׁיַּחְתְּמוּ, לֹא יִכְתְּבוּ וְלֹא יַחְתְּמוּ עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו, בֵּין שֶׁהוּא פִּקֵּחַ וּבֵין שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, בֵּין שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ בֵּין שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּמִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם עַל פִּי כְּתַב יָדוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לַסוֹפֵר: כְּתֹב, וְלָעֵדִים: חֲתֹמוּ, וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. (ו) מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וּשְׁאָלוּהוּ אִם רוֹצֶה שֶׁיִּכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ, יִתְבָּאֵר בַּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה. (ז) אָמַר לַעֲשָׂרָה: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב בִּשְׁבִיל כֻּלָּם. וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ, אֶחָד כּוֹתֵב בְּמַעֲמַד כֻּלָּם. (ח) אָמַר לַעֲשָׂרָה: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִים וְאֶחָד נוֹתֵן. (ט) אָמַר: כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ, אוֹ שֶׁמְּנָאָם, בֵּין שֶׁמָּנָה כֻּלָּם בֵין שֶׁמָּנָה מִקְצָתָם, וְאָמַר לָהֶם: חִתְמוּ, הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר כֻּלְּכֶם חִתְמוּ, וְכֻלָּם צְרִיכִים לַחְתֹּם בּוֹ; וּשְׁנַיִם שֶׁחוֹתְמִים בּוֹ תְּחִלָּה הֵם מִשּׁוּם עֵדִים, וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם אֶחָד מֵהֶם פָּסוּל, וְהָאֲחֵרִים מִשּׁוּם תְּנַאי; לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִים, אוֹ שֶׁחָתְמוּ זֶה הַיּוֹם וְזֶה לְמָחָר אוֹ אַחַר כַּמָּה יָמִים, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיַּחְתְּמוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי כֻּלָּם; וַאֲפִלּוּ חָתְמוּ הַשְּׁאָר אַחַר נְתִינַת הַגֵּט, {וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁנִּשֵׂאת (הָרַ״ן פֶּרֶק קַמָּא דְּגִטִּין)}, כָּשֵׁר; וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶם קֹדֶם הַחֲתִימָה, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל {וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסָמוּךְ.} (י) וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ מִשּׁוּם עֵדִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְשֶׁיַּחְתְּמוּ כֻּלָּם בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר סְתָם: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ, דִּינוֹ כִּמְפָרֵשׁ וְאוֹמֵר: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ מִשּׁוּם עֵדִים, {וְנִרְאֶה לִי דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא זוֹ.} (יא) תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לִכְתֹּב גֵּט אוֹ לַחְתֹּם אוֹ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ; אִם לִכְתִיבָה, יֹאמַר לָהֶם: כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי, וְכֵן לְהוֹלָכָה: כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ; וְאִם לַחֲתִימָה, יֹאמַר לָהֶם: כָּל שְׁנַיִם מִכֶּם יַחְתְּמוּ בְּגֵט זֶה. מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

(א) לפטרה (בו פטור גמור לאפוקי אם אמרה תהא מותרת לכל אדם חוץ מפלוני כמ״ש לקמן סימן קל״ז כ״פ):
(ב) כמו שירצה ע״כ כללי הלכות גיטין ומתבארים והולכים בסימנים הבאים ב״י:
(ג) צריך שיכתבנו כצ״ל:
(ד) אי שליחו ששלוחו של אדם כמותו:
(ה) שיהא משל הבעל דלשון של וכתב לה ונתן משמע שהכל יהיה שלו:
(ו) הקלף והדיו גם הקולמוס כתב רבינו תם וס״ה שצריך ליתנו (ובבנימין זאב סימן קי״ח כתב דה״ה שאר כלי הכתיבה. ושיגביהן הבעל טפח כדין לקנותן בהגבהה וכ״כ ב״י. כתוב בתיקון גיטין דהבעל יתן בעצמו לסופר דברים הנ״ל אבל לא יתנם לו ע״י אדם אחר ד״מ כ״פ) ושאר מחברים הקילו משום דאין כאן חסרון הניכר אף אם אינו של בעל ועיין בב״י: (קודם כתיבה ובדיעבד אם כתבו תחלה ואח״כ נתן לבעל במתנה ליתנו ליד האשה כשר כ״פ):
(ז) תקנו חכמים ז״ל ב״י והיה נראה דלפי התקנה לכתחילה אומרים לאשה שתתן שכר הסופר וכן משמע מלשון הרמב״ם אלא שמצאתי כתוב בסדר כתיבת הגט להרא״ש שכתב רבינו בס״ס קנ״ד ז״ל ושכר הסופר יתן הבעל דאפילו בתר תקנתא לכתחלה אומרים לבעל שיתן:
(ח) ותקנהו לבעל ל״ד שצריכה להקנות לו אלא כלומר דהוי כאילו הקנית לו וז״ל הרא״ש בסדר כתיבת הגט וב״י מביאו ואם לא ירצה ליתן ונתנתו האשה כשר. דרבנן אקנו ליה ההוא זוזא כדי שלא תתעגן האשה עכ״ל והסמ״ג כתב ג״כ כעין זה ומסיים בה דהפקר בית דין בארץ ישראל בזמן הבית היה הפקר ומתקיים בזה ונתן עכ״ל:
(ט) ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה כו״ פירוש העדים אינם יכולים לזכות הנייר לבעל אם לא על ידי אחר ובקבלת האשה שמקבלת הגט כאילו היא מקבלת אותו מהעדים בשביל הבעל לזכות לו הנייר ומאחר שנעשה הזיכוי בקבלתה ג״כ נעשו הגירושין הכל בפעם אחת: (י) אינה חייבת להחזירו לו דקנאתו. ואינה חייבת לבעלים אלא דמים:
(יא) שינוי שם כו׳ (דמעיקרא נייר והשתא גט ושינוי מעשה דכתיבה בגופו של נייר כ״פ) עיין בח״מ סי׳ שנ״ג וש״ס ושם יתבאר דשינוי שם לחוד קונה ע״ש אבל שינוי רשות אינו קונה כ״א אחר יאוש ואם נתייאש קונה ומיקרי שינוי רשות ביד האשה כמו שנתבאר לעיל סימן כ״ח בקידשה בגזל: (יב) העדים והסופר הבית יוסף הביא דברי הרמב״ם (שכ״כ פכ״ד דהלכות מלוה) שמשמע מדבריו שאין הסופר צריך להכירם אלא כשהסופר הוא גם כן עד וכתב ע״ז ז״ל ומעתה רבינו שכתב שיהא מכיר הסופר לא דק דכיון דסבירא ליה דחתם סופר ועד פסול אין מקום להיכר הסופר עכ״ל (וכתב הד״מ דאין דבריו נראין כלל דאין ללמוד גיטין מממון דגבי ממון לא תלוי בכתיבה כלום מה שאין כן בגט הכתיבה היא עיקר כמו החתימה ויותר לדברי רבי אליעזר דסבירא ליה עידי מסירה כרתי ולכן צריך הסופר להכירן כמו העדים כ״פ) ועיין בדרישה:
(יג) שזהו פלוני ואשתו פלונית וכן כתב רבינו לעיל סימן ק״י אדין שובר שהאשה נותנת לו. ופריך הגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת דלמא כתב גיטא ואזיל וממטי לאיתתא דהיאך ומשני שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה ורבינו כתבו לקמן סימן קל״ו. ועיין בבית יוסף דפריך עוד בגמרא דליחוש דילמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק לשמיה ביוסף בן שמעון כו׳ ומתרץ שם ואין להקשות דלמא יש עוד אחד דשמו גם כן יוסף בן שמעון ולא ידענא ביה דיש לומר דאם איתא דיש עוד א׳ הוה ליה קלא:
(יד) ובשעת הסכנה כו׳ כגון מי שהיה מושלך לבור (או שהוא מסוכן למות) ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופי׳ שמו ושם אשתו אע״פ שאין מכירין שזה שמו ושם אשתו כותבין גט שאם לא עכשיו אימתי (וכיון שהוא מסוכן ואימת מיתתו עליו ודאי אין כוונתו להכשיל ולקלקל כ״פ) גמרא ופירש״י:
(ואפי׳ שאומר לג׳ כו׳ משום דדברים בעלמא מסר להם ואין חוזרין ונמסרין לשליח ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לעשות שליח אחר כ״פ): (טו) לכותבו ולחתמו כו׳ ז״ל ב״י דעדיפה מינה ה״ל למינקט דהיינו אם אמר להם תנו גט לאשתי דבההוא פליג ר״מ וסבר (כיון דתלתא נינהו וגם לא א״ל כתבו אלא תנו לשם ב״ד אמר להם ויוכלו הם לומר לסופר כו׳ כ״פ) דיאמרו לאחרים ויכתבו אלא דמכיון דכתב דאפי׳ באמר אמרו לסופר כו׳ לא יאמרו לא דק רבינו במילתא:
(ואפילו אמר להם אמרו לסופר כו׳ פירוש אע״ג דכאן לאו מילי מסר איהו אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו מ״מ לא מהני דבעינן גט לשמה ובעינן וכתב לה ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו כ״פ):
(טז) עד שישמעו מפיו עד״ר: (יז) ואף אם הוא חרש כו׳ (פירוש שאינו שומע ואינו מדבר כ״פ) לשון ״ואף אם הוא חרש משמע ואצ״ל פיקח והדר כתב ואפי׳ פיקח ונראה דה״ק פשיטא היכא שאמר לאחרים שהם יאמרו לסופר ולעדים שאינו מועיל עד שישמעו מפיו הואיל שהוא ע״י אחרים אלא אפי׳ חרש שכתב בכתב ידו שיכתבו ויחתמו דה״א דיועיל הואיל דהוא ע״י עצמו ולא ע״י אחרים ואשמעינן דאפ״ה אינו מועיל ואח״כ אמר אביי פקח ר״ל דראוי שיאמר בפיו וה״א הואיל שיכול לדבר וראוי שיאמר בפיו דיועיל כתיבתו יותר מחרש קמ״ל דאינו מועיל ועד״ר:
(יח) עד שישמעו מפיו לא בא למעט אלא כתב בידו אבל אם הרכין בראשו ובדקוהו ג״פ יתבאר בסי׳ קכ״א שמועיל בנשתתק כי אותה הרכנה הוא דיבור של החולי משא״כ בכותב וכאן לא איירי בהרכנה ובדין בדיקה ג״פ וכן בש״ע:
(והרמב״ם כתב נשתתק דהיינו ששומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע בבדיקה שדעתו מיושבת סגי ר״ן כ״פ): (יט) אחד כותב על ידי כולם פירש רש״י בשביל כולם (דאין כוונתו שכולם יכתבו דאין דרך שי׳ יכתבו גט א׳ כ״פ):
(כ) במעמד כולם עיין מ״ש ב״י ובסימן ק״ל רשמתיהו: (כא) אמר לעשרה יש דגרסי ״אבל אם אמר לעשרה כו׳. וחתמו ״ותנו כצ״ל:
(כב) העדים ״החתומים כצ״ל:
(כג) ויראה מדבריו שהוא מכשיר כו׳ לשון ויראה אינו מדוקדק דהא בהדיא שמעינן כן מדבריו וכן רבינו עצמו כתב לקמן בס״ס ק״ל ז״ל אבל הרמב״ם מכשיר חתם הסופר ועד ודוחק לומר דה״א דהרמב״ם איירי במעמד כולם ולהכי מכשיר דהוי כמו עידי מסירה בפני עצמו אבל בעלמא אינו מכשיר ולהכי קאמר יראה כו׳ דזה דוחק:
(כד) ולקמן בסימן ק״ל: ״ושנים שחותמים כצ״ל (וע״ל בסימן קמ״א מזה כ״פ): (כה) משום תנאי פירוש שאין צריכין לחתום אלא לקיים תנאי שבמשמעות ל׳ שאם לא יחתמו כולם לא יהא גט (לכוונתו כדי לביישה ברבים ולא משום עדים כ״פ):
(כו) זה היום וזה מחר אפילו בי׳ כו׳ לאפוקי אם היו כולם משום עדים כה״ג הוא פסול כדלקמן:
(כז) מת אחד קודם שתפס כו׳ דלא נתקיים תנאו:
(כח) ודוקא שחתם קודם דהרואה שחתם קודם סובר שהוא עיקר העדות (ואתי לאחלופי להכשירו בשטרות דעלמא קרוב או פסול כ״פ):
(כט) לכתחילה אין לקרוב כו׳ כלומר וכיון שכן אין כותבין הגט דכיון שאין הקרוב או הפסול חותמין לא נתקיים תנאו מיהו אם עבר וכתבו וחתם בו גם הפסול כשר הוא ב״י:
(והוא דחתומו הנך תרי ביומיה דאי לאו הכי הוי פסול משום מוקדם:
בין אם היה שם יותר מחשבון שמנה כו׳ משום דאם מנאם הוי כאילו אמר כולכם חתומו רק אם היה יותר מחשבון שמנה אז לא קפיד אלא אמנויין כ״פ): (ל) בין לא היה שם כו׳ פי׳ שלא היה שם במעמדם יותר מד׳ וה״א כיון דלא אמר כולכם שלא הקפיד אלא לומר בפניהם לחתום מהן איזה ב׳ שירצה וע״ש בגמרא דמחלק שם בזה אם היו שם יותר אם לאו: (לא) בגט דכולכם כלומר בגט דנאמר במעמד רבים:
(לב) שלא יטעו לומר כו׳ ר״ל ואם מת אחד מהן יבטלוהו שלא כדין ב״י:
(לג) שתקנו שיפרש דבריו פי׳ הגט שאדם אמר במעמד רבים שלא אמר כתבו או חתומו בלבד שיש לחוש שמא יאמר כולכם ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל אלא יאמר כתבו כל חד מנכון ר״ן ועיין בב״י שכתב שצ״ל שגם דעת רש״י כן ולא כאשר הבינו רבינו:
(לד) אי אמר סתם ר״ל אף שלא פי׳ דבריו רק שלא אמר כולכם:
(לה) כשר אע״פ שאמר כו׳ וכתב ב״י ז״ל דלרבותא אשמועינן דל״ת כיון שתיקנו שיפרש דבריו כל שלא פירש אלא אמר סתם ה״ל כאומר כולכם קמ״ל: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון